אתחיל בשאלה. הבטח\הבטיחי שתחשבי שתי שניות לפני שתמשיכי  לקרוא.                                                                                                                                                                           

והשאלה היא:

מה עושים כשיש עומס יתר?

מה עושים כשבעבודה נוחתים עלייך כמה פרוייקטים יותר מדי? או כשהמטלה הבודדת שלפנייך כבדה מנשוא?  או כשהילדים , הנקיון, תחזוקת הבית, שמירה על הפיגורה, הצלחה בעבודה, תחזוקת הזוגיות וקשרי המשפחה והחברים, וכו', הם  פשוט 'קצת' יותר מדי?

מה עושים?

נושמים עוד יותר עמוק?

מחליטים שאנחנו גיבורי על יוצאי דופן, וממשיכים ?

רוכשים עוד כמה שעות ב'דראגסטור'  הקרוב?

שותים 2 כוסות מים?

עושים מדיטציה? (מתי בדיוק???)

שורות אלו אני כותבת ביום שישי בבוקר. בעוד אני יושבת ומעלה את הדברים על הכתב, אני צופה דרך דלת משרדי בביתי בת ה'רבע לשמונה' הגורפת את מי ה'שפונג'ה' החוצה,(סוף סוף נעניתי להפצרותיה…) לאחר שסיימתי לשפשף הייטב במטאטא רטוב ומים את כל הפינות והשטחים. אין מאושרת ממנה, ולי יש זמן סוף סוף לסיים את המאמר שהתחלתי זה מכבר.

צקצקי בלשונך כמה שתצקצקי. היא עושה זאת מצויין. תכף, כשאסיים, אגש לניגוב\ליטוש אחרון עם מטלית יבשה.

והנה הבנת את התשובה.

יש לך עומס? יש לך שותפים מרצון סביבך!!  פרגני להם את ההנאה !!

אל תבקשי!!!

שתפי אותם בקשייך!

טוב. את צודקת . זה עתה חזרתי מה'ליטוש' לכאורה. זה היה יותר מזה. היא השאירה מלא מים בפינות. הרי  זו פעם ראשונה שלה. הראתי לה והסברתי, והיא עשתה זאת בצורה משופרת.

עכשיו כבר לגמרי התייאשת: "שאני אסביר  ואנחה ואאציל מידיעותי?  הלא דיברת על עומס. אין לי זמן לזה!!!"

הסיבה שאין לך זמן היא כי לא השתמשת עד היום בטכניקה הזו.  גם אני גיליתי זאת בגילי המופלג ולכן אכן ההתחלה קצת קשה, אך לגמרי מתגמלת ומשתלמת. ברגע שבולעים את תחושת הגאוה לכאורה ואומרים לסביבה הקרובה: קשה לי. או : יש לי עומס, או : אני מותשת, יש לי לעשות כך וכך וכך וכך פלוס כך וכך, הופכים בהנף קסם ל 'חלילן מהמלין'.  במקום לחלק פקודות נותנים לאנשים מסביב לבטא את עצמם מתוך בחירה אישית שלהם, במסגרת יכולותיהם כפי שהם יודעים שהם טובים בהם, (ממש כפי שאת עכשיו משדרת להם: הכרה ביכולות ) ולכן הם גם יצליחו, וההצלחה תדרבן אותם הלאה להמשך עשיה, ותוך שניה תהפכי  למנהלת נערצת ונחשקת. (כן.גם בתור תפקידך כעקרת בית)

ויש לזה יתרון נוסף מדהים. ברגע שכולם שותפים במעמסה, גם עם 'נפלה שגגה' , אין הטחת האשמות כי הלא כולם שותפים.  יש רק הפקת מסקנותמעשיות להבא, שימנעו את הישנות התקלה. כי הטעויות- נועדו לזהות טעויות  בהתנהלות. ואם נלמדת ונבחנת הטעות, ומתקבלת ההחלטה המעשית להבא,(כמו למשל, להבא לשים ליד הדלת דברים שצריך לקחת, כדי ששוב לא נשכח דברים חשובים או להבא לרשום כל פגישה ביומן ולתחום אותה{ניהול זמן נכון}) כדי שלא יקרה לנו שוב שנפספס לקוח חשוב, הטעות בהחלט היתה שווה את זה.

ונחזור שניה לביתי בת הכמעט 8.  נכון שזה די מעצבן 'לבדוק אחריה' והרבה יותר קל לעשות לבד. אך רגע!  מה אני רוצה בשבילה? שבגיל 20 כשתצא למגורים עצמאיים  והתקדמות מקצועית  ואישית היא תאלץ לבזבז זמן יקר על 'לימוד טעיה לימוד וטעיה' בהרגלי הנקיון שלה ע"מ שיהיה לה חלל נעים ותומך למגורים? לא בזבוז זמן יקר?

את בוחרת להחליט לממן לה מנקה לכל החיים?? את באמת חושבת שזו האופציה הטובה בעבורה?  מה הלאה? בכל תחום בו היא תטעה תעסיקי בעבורה מישהו?

את מעדיפה שהיא תלמד מטעויות, תפיק מסקנות תועלתיות מעשיות, ושהיא תתקדם. כי כך מתקדמים בחיים. רק כך!! וככל שמיישמים זאת  מגיל צעיר יותר כך מצליחים מהר יותר. את רוצה את זה בשביל כל מי שסביבך. בעבודה או בבית. ולכן בלעי את הצפרדע בהתחלה.

בעיקר לטובתך , כאמור.

איך כל זה קשור להשמנה?

דפוסי החשיבה הלקויים שחלקנו לוקים בהם, מנחים אותנו להסתדר לבד. להיות מושלמים לכאורה.

במסגרת עבודתי  כתזונאית הגיעה אלי   גרפיקאית  חכמה ואנטלגנטית  העובדת במערכת  מסובכת. עודף המשקל שלה מציק לה כבר שנים רבות. היא ניסתה עשרות דיאטות.

כששוחחנו, הסתבר שהיא מגיעה לביתה כל יום בשעה 15:00 לערך, לאחר שלא הצליחה להכניס לפיה ולו קלוריה (אנרגיה) אחת במשך היום המתיש והכה עמוס, ולכן ,  שמה פעמיה אל 'כל הבא ליד' במטבח….. בחוסר הכרה מוחלט. ובצדק.  הגוף שלה מותש. ובחוסר אנרגיה עצום!!!!!!

כשהגענו למסקנה שהיא צריכה לקחת הפסקה לארוחת 'בוהריים', מה שדורש כמובן לשתף את שותפותיה לעבודה בעניין, היא העדיפה ברגע הראשון להכנס לחדר הניתוח ולבצע הליך כירוגי שיסיר מעליה את עודף משקלה.  עד כדי כך היה לה קשה לשדר לסביבתה: אני אנושית. אני צריכה מזון. אני צריכה  להקדיש לכך 15 דק' בסדר יומי.  היא העדיפה 'להוציא מעצמה עוד יותר', להתאים את עצמה לאיחורים, לחפות על חיסורי עובדים אחרים, ועוד.

אך בסופו של דבר היא הבינה מהו ה'עקב אכילס' שלה.  היא הבינה שחוסר הרצון שלה לשתף (מעשית, לא {רק} מנטלית)  את סביבתה במעמסה התפקודית היומיומית, עלה לה בקילוגרמים מרובים, ומתסכלים, והיא הבינה שמדובר בדפוס חשיבה לקוי: הצורך להוכיח:'אני יכולה לבד!'  ולהוכיח לכולם שהכל בשליטה ב"ה. (ומה שכן נעשה ע"י הסביבה, נעשה כציות לבקשותיה המפורשות  והלא מנחות ולא מלמדות)

המתנה הגדולה ביותר לקרובים אלייך, היא היכולת לגרום להם לתרום לך ביוזמתם, ולא מתוך ציות לפקודה ממך. זהו אושר בעבורם.  כי לעשות – עושה טוב .(לכן את עצמך בחרת לעשות כה הרבה) זאת תוכלי לעשות על ידי שיתוף   בקושי בו נתקלת או על ידי התייעצות עם הסביבה בדילמות (גם אם את  יודעת כבר את פתרונן). קבלי את עצותיהם.  קבלי את עזרתם המוצעת, גם אם היא לא בדיוק מה שרצית. אל תשללי על הסף ואל תבקרי. [כווני, אם יש צורך] תני להם ללמוד ולהתקדם. לטובת התנהלות קלה בעתיד ושיפור המערכת.

אז אם גם את אישה אנטלגנטית ומצליחה המתוסכלת מעודפי המשקל שלך, עשי 'רוורס' במוחך על הפעם האחרונה בה ה'דיאטה' שלך הסתיימה, או עלתה לך בקלוריות לא רצויות רבות. מה קרה באותו יום? נסי עכשיו, מתוך רוגע ו'יישוב הדעת' למצוא את המעשה שהיה משנה את פני הדברים (ועדת חקירה של אדם חכם  ולמוד נסיון + הפקת מסקנות ריאליות), והחליטי שלהבא כך תנהגי. אל תקבלי החלטות של: 'להבא אשתדל יותר' או 'להבא אנשום יותר עמוק' או 'להבא אהיה חזקה יותר', אלא החלטות לגמרי מעשיות. כמו: 'מעתה אסכים שבני יתחיל ללמוד לקפל כביסה או לפחות לשים הדברים בארון [למרות שאף אחד לא עושה זאת מושלם כמוני], כדי ששוב לא יקרה האיחור בלו"ז הצפוף ממילא שלי שגורר אי אכילה שגורר אכילה בלתי נשלטת אח"כ', או 'בפעם הבאה שאני יוצאת לסידורים אשים בתיקי האישי חופן שקדים ופרי כדי שלא אסתובב עם בטן מקרקרת בסביבת פיצה ,צ'יפס וגלידה כמו שקרה בפעם האחרונה שעלתה לי ביוקר' ,או כאמור, 'מעתה אפנה ביומני זמן  קצר  לארוחת בוקר מזינה  ולא אחכה לנפילת אנרגיה דרסטית הגובה ממני מחיר קלורי רב ומיותר' או , 'אקדיש שעה שבועית קבועה לבישול ואכסון בקופסאות ע"מ למנוע את בולמוס החזרה המותשת הביתה לבית ריק ממזון {מזין}'.

אם אינך מצליחה מתוך רוגע לקבל החלטה נבונה שכזו, האם יש סיכוי שמתוך לחץ, אם המקרה ישנה, הדברים יתרחשו אחרת? (אם אינך מצליחה לבד התייעצי)

אז לסיכום:

הפיכת הקרובים אלייך לשותפים מעשיים, (ולא לעובדים צייתנים {ו\או מרדנים})  והפקת המסקנות הנכונות והריאליות לאחר מעשה [שעלה 'ביוקר'] יביאו אותך להצלחה חסרת תקדים בהרזיה, וכמובן בתחומים רבים אחרים גם.

[ודרך אגב: השמנה זו הבעיה הכי קטנה שיכולה להתרחש כתוצאה מההתנהלות המקשה על החיים ,שעליה דובר כאן.]

בהצלחה רבה.

חסיה

ואם למרות הכל עדיין  המעמסה שולחת אותך הרחק  מאוד מהכנת ירקות מאודים, דג ואורז מלא, הרי שבדיוק בשביל זה יש את הממרח הבא במקרר:

ממרח מתוק ומזין ללא סוכר

במגזין 'טעימות' של עיתון 'משפחה' מצאתי מילוי בריא לעוגיות שנתנה  הגב' לאה ברזל.

בבואי להכין עם הילדים את העוגיות, 'ננעלתי' על המילוי, בעוד הילדים 'ננעלים' על ה'פלסטלינה מקמח מלא'…..

וכך זה נשאר.

המילוי הפך להיות אצלי לממרח אנרגטי , טעים, קל להכנה, מזין ועשיר, אותו אני מורחת על פריכיה, למשל,   בתוספת תפוח חתוך לקוביות ליד, ברגעי תשישות בהם דרושה זריקת אנרגיה אדירה.

אז חולטים במים רותחים כ-10 תמרי מג'הול

לאחר כ10 דקות מגלענים , בודקים, ושמים בסיר עם מים.

מבשלים, ותוך כדי בחישה התמרים נהפכים לממרח.

מוסיפים 2 חופנים של אגוזי מלך שבורים ( ששמנו בשקית הקפאה ושברנו ע"י פטיש שניצל)

וקינמון.

ממשיכים לבשל על אש קטנה עד למרקם האהוב עלייך. הוסיפי או הפחיתי כמויות כרצונך.

אכסני בקופסא במקרר.

וזכרי שיש לך את זה שם…..

 

בהצלחה

חסיה רויכר

תזונאית